מעשה בחזיר יהודי שהתאסלם

החזיר בתורה

חוקי התורה בנוגע למאכל חיות הינו בירוקרטי לחלוטין.
ע"מ להיות כשיר לאכילה יש לעמוד ב3 קריטריונים ומי שלא עומד אפילו באחד מהם - אסור באכילה:

זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.
כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה,
בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ. (ויקרא י"א,ב'-ג')

ע"מ למנוע אי אלו התחכמויות,ניתנו דוגמאות לכל אחד מהיוצאים מהכלל:

אַךְ אֶת-זֶה, לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה:
אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס--טָמֵא
הוּא, לָכֶם.
וְאֶת-הַשָּׁפָן, כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה, לֹא יַפְרִיס; טָמֵא
הוּא, לָכֶם.
וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת, כִּי-מַעֲלַת גֵּרָה הִוא, וּפַרְסָה, לֹא הִפְרִיסָה;
טְמֵאָה הִוא, לָכֶם.
וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה,
וְהוּא, גֵּרָה לֹא-יִגָּר; טָמֵא הוּא, לָכֶם.
(ןיקרא י"א,ג'-ז')

לידידינו החזיר אין שום מעמד מיוחד בין החיות האסורות במאכל ואין שום הבדל בינו ובין החיות החביבות שפן וארנבת.

אם כן כיצד הפך החזיר לחיה מתועבת ומשוקצת עבור היהודים עד כי אין הם הוגים את שמו אלא אומרים "דבר אחר"(ברכות מ"ג ע"ב)?

החזיר בתרבות היוונית העתיקה

תסמופוריה היה שמו של חג דתי שנחוג ביוון העתיקה. התסמופוריה נחוג רק על ידי נשים לכבוד דמטר ובתה פרספונה.

חג זה נועד להגברת הפוריות, וכמו כן היה לו קשר לחקלאות.

החג היה נפוץ ביוון כולה, נחוג בעונת הזריעה, כלומר בסתיו, ובמהלך החגיגות הוקרבו קורבנות חזיר,אשר מסמל את הפריון והסכנה.

http://users.erols.com/nbeach/eleusis.html

החזיר כסמל למאבק היווני ביהודים

השנה 167 לפני הספירה,אנטיוכוס אפיפנס החמישי כובש את ירושלים בסערה ומחוקק חוקים אנטי יהודים על מנת להאיץ את התיוונות היהודים.

מכיוון שהחזיר היה חלק חשוב מעבודת האלילים היוונית,אחד החוקים חייב להקריב חזיר:

ויכתוב המלך אנטיוכוס אל כל מדינות מלכותו לאמור: אך תורה אחת וחוקה אחת לכל יושבי
ארצנו.
ויעזבו כל עמי הארץ את חוקותיהם ויעשו כאשר ציוה אותם המלך.ויאותו
גם רבים מבני ישראל ויזבחו לאלילים ויחללו את השבת. וישלח המלך ספרים ביד
הרצים אל ירושלים ולכל ערי יהודה, ויצוום ללכת בדרכי גויי הארץ.
לבלתי
הקריב עוד עולה ומנחה בקודש, ולבלתי הסך נסך לה', ולהפר את השבתות ואת המועדים.לחלל
את המקדש ואת הכוהנים, ולהקים במות ובתים לאלילים, ולהקריב בשר
חזיר וכל בהמה טמאה.ויצווה לבלתי המול להם כל זכר, ולשקץ את נפשותם בכל
דבר פיגול, להעבירם מחוקות אלוהים ולשנות את דרכם.וכל איש אשר ימרה את פי המלך -
מות יומת. (מכבים א א,מ"א-מ"ח)

http://www.daat.ac.il/daat/hasfarim/hashmonaim-a-2.htm

התקופה יוונית - המקרה המזעזע של אלעזר והחזיר

איש נבון ויודע ספר היה בישראל, והוא זקן ובא בימים ויפה מראה, ושמו
אלעזר.
ויפתחו את פיו בחוזקה להאכילו בשר חזיר, ויקא אותו
לעיניהם.
כי בחרה נפשו לתת את גוו למכים ולמות ביושר לבבו, מחיות חיי תמרורים.
כי זאת תורת האדם אשר יראת ה' בלבבו, עת כי יאלצהו לשקץ את נפשו.
והאנשים אשר הופקדו על התועבות האלה ידעוהו מימים רבים, ויוליכו אותו במסתרים,
ויאמרו לו.
הנה נביא אליך בשר טהור וממנו תאכל, והיה כל רואיך יאמרו כי מבשר
הקורבן אכלת, כאשר ציוה המלך.
ויאמרו לו כדברים האלה למען הציל אותו ממות, כי נכמרו רחמיהם עליו באהבתם
אותו.
ויען האיש כאשר יכון לשיבתו, ולדרך אשר הלך בו מנעוריו לשמור את מצוות
ה'.
ויאמר הורידו נא את שיבתי שאולה.כי לא יאות לישיש כמוני לכחש, ולמה יאמרו
הצעירים ממני לימים, הן אלעזר בן תשעים שנה נהפך גם הוא לעובד אלילים.ולמה אתעה את
עמי בכחשי, למען האריך ימי המעטים ולשימם לחרפת שיבתי. ומה בצע כי אחלץ ממות נפשי,
האוכל הימלט מיד ה' אם חי אנוכי או מת.
לכן הנני הולך למות בטוב לב, כאשר יאות לזקן כמוני.והייתי לאות ולמשל לכל בני
עמי להערות למוות נפשם שמחים וטובי לב, על תורת ה' וחוקותיו.
ויהי ככלותו לדבר
ויחלו לענותו ותיהפך אהבתם לאיבה עזה, כי אמרו איש קשה עורף הוא.
ויהי בהכותם אותו מכות רצח, ויאנח ויאמר: ה' אלוהים לך נגלו כל תעלומות.
אתה יודע כי יכולתי להינצל ממכאובי האנושים האלה, אך בנפש חפצה אסבלם למען שמך
הגדול. ותצא רוחו וימות.
ויהי במותו משל ומוסר לנער ולזקן, לאהבה את ה' וליראה אותו.
(מכבים ב ו',כ"א-ל"ח)

http://www.daat.ac.il/daat/hasfarim/hashmonaim-b-2.htm#6

התקופה היוונית - חנה ושבעת בניה

וגם אשה ושבעה בניה היו אסורים בבית הסוהר, ויפצר בם המלך לאכול מבשר
החזיר, ויכו אותם בשוטים ובמקלות.
ויאמר אליו הבכור מה תשאל ומה תבקש
ממנו, הנה תבחר מחנק נפשנו מסור מחוקות אבותינו.
ויתאנף בו המלך, ויצו לשים מחבת וקלחת על האש, ויעשו כן.
ויצו לכרות את לשונו ולהפשיט את עורו מעל בשרו, ולקצץ את ידיו ואת רגליו לעיני
אמו ואחיו.
ויהי כי היה מושחת מאיש מראהו, ויצו לתיתו בקלחת לצלותו חי. ויהי בהתאבך העשן,
וירהיבו איש באחיו הבנים, וגם האם למות שמח וטוב לב.ויאמרו: ירא ה' עלינו וינחם
כרוב חסדיו, כאשר שר משה עבד ה' ועל עבדיו יתנחם.
הראשון מת וייקחו את השני
להתעלל בו, ואחרי הפשיטם את עורו מעל בשרו וימרטו שערות ראשו וישאלוהו לאמור:
התאכל מבשר החזיר בטרם ייפרד שארך מעל עצמותיך? ויאמר לא.
וייקחוהו ויענוהו כראשון.
ויהי בצאת נפשו, ויאמר אל המלך: איש הדמים, הנה נפשנו בידך לקחתה, אולם
אלוהינו שבשמים יעיר את רוחו עלינו, והחיינו לחיי עולמים, עקב אשר מתנו בעבור תורתו
הקדושה.
ויביאו גם את השלישי וילעיבו בו.ויהי כאשר שאלו ממנו את לשונו ויוציאה
מפיו, וישלח את ידו ויאמר:ה' אלוהים אלה הם העצמות אשר נתת לי, ובטוב לבי הנני נותן
אותם בעבור תורתך הקדושה, ולישועתך קיוויתי כי השב תשיבם לי.ויתפלא המלך ועבדיו על
אומץ לבב הנער, והמכאובות כאין בעיניו.
ויהי אחרי מותו ויענו את הרביעי
וייסרוהו בשוטים.עוד נשמתו באפו ויאמר: טוב לחסות בה' מבטוח באדם, כי איקץ לחיי
עולם ואתה לא תיקץ.
ואחרי הביאו את החמישי ויענונו, וירא את פני אנטיוכוס
ויאמר:הנה הכוח בידך להרשיע כאות נפשך, אף כי בן מוות אתה, אולם אל תאמר בלבבך כי
נטש ה' את עמו.עמוד כמעט רגע ותראה את יד ה', כאשר ינגע אותך ואת ביתך.
ויקריבו
גם את השישי, ויהי בטרם יצאנה נפשו למות, ויאמר: הישמר לך פן תשעה בדברי שקר.
הן כל אלה מצאונו יען כי הרשענו לה' אלוהינו, ויפליא את מכותינו.רק הסכת ושמע
כי לא תמלט מיד ה' אלוהים אשר נאצת.
אכן מי לא ישתאה לאומץ לב האשה הזאת,
הראויה להיות לנס עמים. הנה ראתה שבעת בניה נשחטים לעיניה ביום אחד, ותבליג עלי
יגונה בתקוותה לה'. (מכבים ב ז' א'-כ"ג)

החזיר היווה סמל לניסיון היווני להמיר את דתם של היהודים והוא ניתפס כסמל לאנטי-יהודי.

החזיר כסמל למאבק הרומאי ביהודים

מאה שנה לאחר היוונים ,תפסו הרומאים את השליטה בארץ וגם במאבק זה תפס החזיר מקום חשוב:

תנו רבנן כשצרו בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ ובכל
יום היו משלשים להם בקופה דינרין והיו מעלין להם תמידים היה שם זקן אחד שהיה מכיר
בחכמת יוונית אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם למחר שילשלו דינרין
בקופה והעלו להם חזיר כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. (בבא קמא פ"ב ע"ב)

http://kodesh.snunit.k12.il/b/l/l4107_082b.htm

אחד מסמלי הליגיון הרומי שהוצג ביהודה היה חזיר ומטרתו היתה להשפיל את היהודים.

http://www.livius.org/le-lh/legio/x_fretensis.html

החזיר באיסלם

בקוראן יש מספר איזכורים לגבי מאכלות אסורים,בכולם תופס החזיר מקום של כבוד:

אך את אלה אסר לכם,את הנבלה ואת בשר החזיר ואשר נקרא עליו שם
אחר מבלעדי אלוהים. (פרשת הפרה קס"ח תרגום ריבלין)

ואלה אסורים לכם לאכלה:הנבלה והדם ובשר החזיר ואשר נקרא עליו
שם אחר מבלעדי אלוהים...(פרשת השולחן ד' תרגום ריבלין)

אמר:לא אמצא בכל אשר נגלה אלי דבר האסור לאוכל לאכלו בלתי אם כי יהיה נבלה או
דם שפוך או בשר חזיר כי תועבה הוא,או מגאל אשר נקרא עליו שם אחר
מבלעדי אלוהים.(פרשת המקנה קמ"ו תרגום ריבלין)

מעניין,שמכל החיות האסורות באכילה ביהדות ,קלט האיסלם דווקא את החזיר.

אך בהסתכלות אבולוציונית זה מובן:
"מוטציה גנטית" ביחס היהדות לחזיר ,שארעה בשל הכיבוש היווני והתחזקה במהלך הכיבוש הרומאי עברה הלאה ל"דור הבא" - איסלאם.

בתורה שבעל פה המוסלמית,החדית',ניתן למצוא מספר איזכורים ליחס השלילי לחזיר שמזכיר את המקור היהודי:

המשחק שח דומה לצובע את ידיו בבשרו ודמו של החזיר. (Sahih Muslim, Book 28, Number
5612)

כשבנה של מרים(ישו) יחזור הוא יחיה בתוכם ורק ישפוט.הוא ינפץ את
הצלבים ויהרוג את החזיר... (Sahih Muslim, Book 1, Number 0287)

איך נכחדו הדינוזאורים או לאן נעלמו הצדוקים?

אחת השאלות המענינות היא כיצד הפך הזרם הפרושי,כלומר היהדות האורטודוקסית, לזרם המרכזי ביהדות ימינו.

בימי בית שני היו מספר זרמים מרכזיים:הצדוקים,הפרושים והאיסיים,אך לאחר חורבן בית שני נראה כי היחידים ששרדו היו הפרושים.

הצדוקים,כמו הדינוזאורים לפניהם,נכחדו ונשכחו ואת שרידי "עצמותיהם" לא ניתן למצוא בקלות.

ההסבר המקובל,בהקבלה לדינוזאורים,מדבר על ההבדל בין השמרנות הצדוקית לעומת הגמישות הפרושית מה שנתן לפרושים יתרון הסתגלותי במציאות המשתנה שלאחר חורבן הבית השני.

אני רוצה להאיר זווית שונה הבוחנת לא את האליטות - הצדוקית והפרושית אלא את מסת ההמונים.

פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מרביות של ערבה מערב שבת והניחום בעזרה והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים למחר הכירו בהן עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת

(תלמוד בבלי מסכת סוכה מ"ג ע"ב)

אם כן ניטש מאבק אידיאולוגי,מחשבתי בין האליטות המשכילות ונראה כי הפעם יד הצדוקים(הבייתוסים) על העליונה והפרושים נמצאים במעין מבוי סתום,אך מי שמציל את המצב הינם עמי הארץ - החלק העממי שאינו בקי בניואנסים מחשבתיים דקים אלא נוהה אחר המוכר והמסורתי.

למדים אנו מסיפור זה שנקודת החוזק של הפרושים הינו,לאו דווקא בצד המחשבתי אלא ביכולת לסחוף את ההמונים אחריהם.

עדות דומה אנו מוצאים בדברי יוסף בן מתתיהו:

והיו הצדוקים נאמנים רק על העשירים, והעם איננו כרוך אחריהם, ואילו לפרושים היה העם לבעל-ברית.

(קדמ' יח, 298 )

אם כן נקודת החולשה של הצדוקים הייתה שהם היו אליטה מחשבתית מתנשאת הפונה לעשירון העליון של העם ובכך חרצו את גורלם להכחדה.

איך הפכה ארץ כנען לארץ הקודש?

ההתיחסות לארץ ישראל כארץ הקודש נתפסת בעינינו כמובנת מאליה אך באופן מאוד מפתיע אין לכינוי זה שום איזכור בתנ"ך.

עיון בכינויי ארץ ישראל מגלה התפתחות מפתיעה.

ארץ יושביה

ראשית נקראה הארץ על שם יושביה - ארץ כנען.

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן.

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; וְהַכְּנַעֲנִי, אָז בָּאָרֶץ.

(בראשית יב,ה-ו)

וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם


(בראשית יז,ח)

שיווק וקידום מכירות

לאחר ניתוק של כ400 שנה של בני ישראל מארץ כנען חוזרת ארץ זו למרכז הבמה בגאולת מצרים.

אך לא עוד כסתם ארץ כנען אלא כארץ זבת חלב ודבש,ארץ מיוחדת הראויה לשמש כמקום מפלט לעם המשועבד.

וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ--אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.

(שמות ג,ח)

וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ;

(שמות יג,ה)

אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ

(שמות לג,ג)

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם--לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. י וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ--וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ.

(דברים ח,ז-י)

אדמת קודש

ניתן היה לומר שמקור הכינוי ארץ הקודש הוא ממקרה של יהושוע בארץ:

וַיֹּאמֶר שַׂר-צְבָא יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, שַׁל-נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא

(יהושוע ה,טו)

אך מקרה דומה ארע למשה במצרים:

וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ--כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא.

(שמות ג,ה)

וא"כ הביטוי אדמת קודש קשור למקרים של התגלות אלוהית במקום מסוים אז יש התייחסות לאדמה\מקום ההתגלות כקדוש.

בלי קשר לארץ ישראל.

ארץ ישראל

מתחילת הכיבוש ע"י יהושוע החלה התייחסות לארץ כאל ארץ ישראל על שם יושביה החדשים.

לֹא-נוֹתַר עֲנָקִים, בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רַק, בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד--נִשְׁאָרוּ.

(יהושוע יא,כב)

וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא, בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל


(שמואל א יג,יט)

וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים, וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה; וַתְּהִי, לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. וַתֹּאמֶר, אֶל-גְּבִרְתָּהּ, אַחֲלֵי אֲדֹנִי, לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ, מִצָּרַעְתּוֹ.וַיָּבֹא, וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר: כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה, אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

(מלכים ב ה,ב-ד)

בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים, הֱבִיאַנִי אֶל-אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

(יחזקאל מ,ב)

ארץ הקודש

אם כן מהיכן הגיע הכינוי ארץ הקודש?

וְנָחַל יְהוָה אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם.

(זכריה ב,טז)

בניגוד לביטוי אדמת קודש מההתגלות למשה ויהושוע המתייחס לנקודה ספציפית של ההתגלות כאן המשמעות היא לחבל ארץ.

אך עדיין הביטוי הוא אדמת קודש ולא ארץ הקודש.

יתכן וכאן תירגומי התנ"ך ליוונית הכניסו את המושג.

ניתן לראות בתירגומים לאנגלית שבמקרה של משה תורגם הביטוי אדמת קודש כ Holy Ground בעוד שהביטוי מזכריה תורגם כHoly Land ובחזרה לעברית - ארץ הקודש.

איזכור ראשון לכינוי ארץ הקודש אנו אכן מוצאים בתקופה היוונית,בספר חשמונאים ב שנכתב במאה השניה לפנה"ס:

והננו מייחלים לה' אלוהינו אשר פדה את עמו, והשיב לנו את נחלתנו ואת הממלכה ואת עבודת הכהונה כאשר הבטיחנו בתורתו הקדושה. כן ירחם עלינו ויקבץ נידחנו מתחת כל השמיים, להביא אותם אל ארץ קודשינו, כאשר החל לחלץ אותנו ממצוקותינו ויטהר את בית מקדשו.

(חשמונאים ב' ב,יח-יט)

מנקודה זו והילך מתחיל הכינוי להתפשט וניתן למוצאו בכתבי פילון האלכסנדוני ויוסף בן מתתיהו.

ארץ הקודש והקוראן

את התפתחותו של הכינוי ארץ הקודש לארץ ישראל ניתן לראות בקוראן:

ובאמור משה לעמו:"עמי,זכרו את הטוב אשר עשה אתכם אלוהים בהקימו בקרבכם נביאים,וישם אתכם מלכים,ויתן לכם את אשר לא נתן לעם מן האדם.עמי,בואו אל הארץ הקדושה אשר צוה אלוהים לכם ולא תסוגו אחור פן תאבדו"

(5:20-21)

אם כן מוחמד שם בפיו של משה את הכינוי ארץ הקודש שהיה כבר מקובל אצל היהודים במאה ה7 אך כפי שכבר ראינו כינוי זה לא היה הכינוי בימי משה אלא רק בתקופת בית שני.

האם גוי הוא כינוי גנאי?

שאל אותי בחור מוסלמי ממוצא פקיסטני מדוע היהודים קוראים לשאינם יהודים בשם הגנאי - גוי?

מילה זו היא דוגמה נפלאה לאבולוציה של השפה העברית.

במקרא מילה זו משמעותה - עם:

וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

(בראשית י"ח,י"ח)

כלומר,זרע אברהם יהיה לעם גדול ועצום ששאר העמים יתברכו ממנו.

כפי שרואים מפסוק זה היא מתייחסת בצורה שווה בין זרע אברהם לשאר העמים.

וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ

(דברי הימים א' י"ז כ"א)

אז מתי התחילו להשתמש במילה זו ככינוי למי שאינו יהודי?

אנו מוצאים עדויות לכך מתקופת המשנה:

"כל השטרות העולות בערכיות של גויים"

(גיטין פרק א' משנה ה')

"אלו דברים של גויים אסורין, ואיסורן איסור הניה--היין, והחומץ של גויים שהיה מתחילתו יין, וחרס אדרייני, ועורות לבובין."

(עבודה זרה פרק ב' משנה ג')

הסבר להתפתחות זאת ניתן למצוא בדברי דוד קמחי בספר שורשים:

ורבותינו הרגילו בלשונם לקרוא לאיש אחד שאינו מישראל גוי, והיה ההרגל הזה אצלם לפי שכל איש שהיו רוצים לזכור שאינו מישראל רק מגוי אחר ולא נתברר אצלם מאיזה גוי הוא אם אדומי או ישמעאלי או משאר האומות, לפיכך היו אומרים גוי – כלומר שהוא מגוי אחר שאינו ישראל

אם כן,מילה זאת אינה גנאי אלא תיאור של האחר.

בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד - שמות החודשים העבריים

אחד השירים העבריים היפים מתעסק בחודשי השנה:

בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד
בחשוון ירד יורה ועל גגי רקד
בכסלו נרקיס הופיע
בטבת ברד
ובשבט חמה הפציעה ליום אחד.
באדר עלה ניחוח מן הפרדסים
בניסן הונפו בכוח כל החרמשים
באייר הכל צמח
בסיוון הבכיר
בתמוז ואב שמחנו אחר קציר
ובבוא אלול אלינו ריח סתיו עלה והתחלנו את שירנו מהתחלה.
(נעמי שמר)

האם שמות אלו אכן עבריים?

חודשים ממוספרים

בתורה אין שמות לחודשים,אלא מיספור.

במבול אנו נתקלים בשיטה זו לראשונה:

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ.

(בראשית ז',י"א)

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל, הָרֵי אֲרָרָט.

(בראשית ח',ד')

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם, מֵעַל הָאָרֶץ; וַיָּסַר נֹחַ, אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא, וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וּבַחֹדֶשׁ, הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, לַחֹדֶשׁ--יָבְשָׁה, הָאָרֶץ.

(בראשית ח',י"ג-י"ד)

רק ביציאת מצרים אנו נתקלים שוב בציון החודש :

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

(שמות י"ב,ב')

לפי רש"י במקום זהו בעצם ציווי אלוהי שכך תהיה שיטת החודשים:

ד"ה החדש הזה לכם: הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חדש ואין מקרא יוצא מידי פשוטו על חדש ניסן אמר לו זה יהיה ראש לסדר מנין החודשים שיהא אייר קרוי שני סיון שלישי.

ימים ממוספרים

שיטת מיספור החודשים דומה לשיטת מיספור הימים.

ראשון,שני,שלישי,רביעי,חמישי,שישי.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה--שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה.

(שמות ט"ז,כ"ב)

שבת הינו היוצא מן הכלל

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.

(שמות כ',ז')

הרמב"ן שם מסביר מדוע:

ובמכילתא: רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש רבי אברהם.

הקשר בין מיספור הימים למיספור החודשים

הרמב"ן קושר בין מיספור הימים למיספור החודשים:

ד"ה "החדש הזה לכם ראש חדשים": ...וטעם "החדש הזה לכם ראש חדשים" שימנו אותו ישראל חודש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים: שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חודש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר; ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר (שמות י"ט א') "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים", ואומר (במדבר י' י"א) "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן", וכן (במדבר כ"ט) "ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם", וכן כולם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנוחתנו ממנו "אחד בשבת" ו"שני בשבת" כאשר אפרש,כך הזכירם ביציאת מצרים במנותינו החודש הראשון והחודש השני והשלישי לגאולתנו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (שמות ל"ד כ"ב) "וחג האסיף – תקופת השנה", וכתיב (שמות כ"ג ט"ז) "וחג האסיף – בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה"; אם כן כנשקרא לחדש ניסן – "ראשון", ולתשרי – "שביעי", פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם (י"ב ב') "ראשון הוא לכם" שאינו ראשון בשנה אבל הוא ראשון לשם, שנקרא לו לזכרון גאולתנו.

א"כ שיטת מיספור החודשים היא שיטה שיש בה בבחינת הכרזה יהודית אמונית.

כיצד אם כן התגלגלו החודשים העבריים לשמותם הנוכחיים?

שינוי שמות החודשים - מערכה ראשונה

בתקופת שלמה המלך קיבלו החודשים שמות.רק לשלושה מהם יש תיעוד בתנ"ך:

תשרי -

וַיִּקָּהֲלוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בְּיֶרַח הָאֵתָנִים, בֶּחָג--הוּא, הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

(מלכים א' פרק ח',ב')

חשון -

וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, כָּלָה הַבַּיִת, לְכָל-דְּבָרָיו וּלְכָל-מִשְׁפָּטָו; וַיִּבְנֵהוּ, שֶׁבַע שָׁנִים.

(מלכים א' פרק ו',ל"ח)

אייר -

וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּבֶן הַבַּיִת, לַיהוָה.

(מלכים א' פרק ו',א')

מה משמעות שמות החודשים?

התלמוד מנסה לתת משמעות לשמות אלו:

ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג ירח שנולדו בו איתני עולם מאי משמע דהאי איתן לישנא דתקיפי הוא כדכתיב (במדבר כד, כא) איתן מושבך ואומר (מיכה ו, ב) שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ

בחדש זיו ההוא דאית ביה זיוא לאילני

(ראש השנה י"א ע"א)

אך גם מלשון התלמוד נראה שזהו יותר ניסיון פרשנות מאשר ידיעה ודאית.

סביר להניח שזו השפעה של תושבי צור,הפיניקיים,שהיו בעלי ברית של דוד ושלמה,מכיוון ששימוש בשמות אלו לא שרד לאחר תקופה זו.

חזרה למקורות - מערכה שניה

בספר ירמיהו אנו עדים לחזרה לשימוש במספרי החודשים:

וַיְהִי, בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה--עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי.

(ירמיהו א',ג')

וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא, בַּשָּׁנָה הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁבִיעִי.

(ירמיהו כ"ח,י"ז)

וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה, בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי, קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי יְהוָה כָּל-הָעָם, בִּירוּשָׁלִָם; וְכָל-הָעָם, הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה--בִּירוּשָׁלִָם.

(ירמיהו ל"ו,ט')

וְהַמֶּלֶךְ, יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף, בַּחֹדֶשׁ, הַתְּשִׁיעִי; וְאֶת-הָאָח, לְפָנָיו מְבֹעָרֶת.

(ירמיהו ל"ו,כ"ב)

בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וְכָל-חֵילוֹ אֶל-יְרוּשָׁלִַם, וַיָּצֻרוּ, עָלֶיהָ.

(ירמיהו ל"ט,א')

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם--הַמִּצְפָּתָה; וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו, בַּמִּצְפָּה.

(ירמיהו מ"א,א')

גם לאחר חורבן בית ראשון,בגלות בבל המשיכו בשיטה זו:

וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, וַאֲנִי בְתוֹךְ-הַגּוֹלָה, עַל-נְהַר-כְּבָר; נִפְתְּחוּ, הַשָּׁמַיִם, וָאֶרְאֶה, מַרְאוֹת אֱלֹהִים.

(יחזקאל א',א')

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי, וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי; וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם, יַד אֲדֹנָי יְהוִה.

(יחזקאל ח',א')

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה; וַיֵּשְׁבוּ, לְפָנָי.

(יחזקאל כ',א')

שינוי שמות החודשים - מערכה שלישית ואחרונה

כמאתיים שנה לאחר מכן אנו מוצאים כבר מערך שמות שונה לגמרי.

ממערך מספרי למערך שמי שמקורו בשפה הבבלית(אכדית).

כסלו-

דִּבְרֵי נְחֶמְיָה, בֶּן-חֲכַלְיָה: וַיְהִי בְחֹדֶשׁ-כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים, וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.

(נחמיה א',א')

טבת -

וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל-בֵּית מַלְכוּתוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, הוּא-חֹדֶשׁ טֵבֵת--בִּשְׁנַת-שֶׁבַע, לְמַלְכוּתוֹ.

(אסתר ב',ט"ז)

שבט -

בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ, הוּא-חֹדֶשׁ שְׁבָט, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, לְדָרְיָוֶשׁ--הָיָה דְבַר-יְהוָה, אֶל-זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָהוּ, בֶּן-עִדּוֹא הַנָּבִיא, לֵאמֹר

(זכריה א',ז')

אדר וניסן -

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר--הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר.

(אסתר ג',ז')

סיון -

וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי-הַמֶּלֶךְ בָּעֵת-הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן

(אסתר ח',ט')

תמוז,אומנם אינו מוזכר כשם חודש אך הוא מוזכר כשם של אל בבלי -

וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-פֶּתַח שַׁעַר בֵּית-יְהוָה, אֲשֶׁר, אֶל-הַצָּפוֹנָה; וְהִנֵּה-שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז.

(יחזקאל ח',י"ד)

אלול -

וַתִּשְׁלַם, הַחוֹמָה, בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, לֶאֱלוּל--לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, יוֹם.

(נחמיה ו',ט"ו)

למעט תשרי,חשון,אייר ואב רוב חודשי השנה מופיעים כבר בתנ"ך בשמם הנוכחי.

האם שינוי זה הוא תוצאה של הטמעה ארוכה של התרבות הבבלית?


שינוי שמות החודשים - לכתחילה?

ראינו שהשיטה המספרית איננה מקרית אלא בעלת ענין אמוני עמוק,כיצד אם כן חל השינוי עד כדי קריאה בשמות בבליים?

האם ניסיון שינוי כזה היה מצליח בימינו?

הרמב"ן מנסה להסביר שכל המהלך הזה הוא מהלך מחושב,לכתחילה:

וכבר הזכירו רבותינו זה הענין ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב ב"ר מח ט) כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו והסבה בזה כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב ( ירמיהו טז יד-טו ) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז עזרא ו טו נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז) ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן כמו הפיל פור הוא הגורל (שם) ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה

דברי הרמב"ן הם השערה,פרשנות שאיננה מבוססת על מסורת או תיעוד היסטורי.

מה שמעלה תמיהה על הסבר זה - כיצד מהלך מהותי אינו מתועד ואין אנו יודעים מתי הוחלט וע"י מי לשנות את השיטה?!

שינוי שמות החודשים - תהליך אבולוציוני

ההסבר הפשוט לשינוי הוא הסתגלות לחיים בגולה הבבלית והטמעה של מרכיבים תרבותיים בבליים לתוך היהדות.

משמיני עצרת לשמחת תורה

חגיגות "שמחת תורה" בכ"ב בתשרי בסיום חג הסוכות,היא הזדמנות מצוינת לבחון כיצד התפתח חג בצורה אבולוציונית .

בתקופת המקרא נחוג בתאריך זה חג "שמיני עצרת":

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה.
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ.
שִׁבְעַת יָמִים, תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ.
(ויקרא כ"ג ל"ג-ל"ו)

וכן:

בַּיּוֹם, הַשְּׁמִינִי--עֲצֶרֶת, תִּהְיֶה לָכֶם: כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ.
וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה--פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד; כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שִׁבְעָה, תְּמִימִם.
מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם, לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם--כַּמִּשְׁפָּט.
וּשְׂעִיר חַטָּאת, אֶחָד; מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד, וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.
(במדבר כ"ט ל"ה-ל"ז)

כלומר בתקופת המקרא התוכן ליום זה הוא הקרבת קרבנות.

עדות על חגיגת "שמיני עצרת" ניתן למצוא בספר נחמיה:

וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, יוֹם בְּיוֹם--מִן-הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן; וַיַּעֲשׂוּ-חָג שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט.
(נחמיה ח' י"ח)

אם כן מהתורה "שמיני עצרת" הינו חג חסר מאפיינים מיוחדים מלבד הקרבת קרבנות.

חג המים

לאחר חורבן הבית והתקנת התפילות,נוסף מימד חדש לחג - הזכרת הגשמים.

בתפילת שמונה עשרה,בברכת גבורות יש הבדל בנוסח בין ימי החורף לימי הקיץ.

אַתָּה גִּיבּוֹר לְעוֹלָם אֲ-דֹנָי, מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה, רַב לְהוֹשִיעַ.(בקיץ, יש אומרים:) מוֹרִיד הַטָּל; (בחורף:) מַשִּׁיב הָרוּח וּמוֹרִיד הַגָּשֶם

מהי נקודת הציון להתחלת החורף?

נחלקו בכך התנאים:

מאימתי מזכירין גבורות גשמים רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג ר' יהושע אומר מיום טוב האחרון

(תענית פרק א' משנה א').

הלכה נפסקה כר' יהושע שהזכרת גבורות הגשמים מתחילה בחג אחרון,שמיני עצרת.

תכנים נוספים כתפילת הגשם נוספו ליום זה והפיכתו כיום תחילת החורף היהודי.

שמחת תורה

מקורו של מנהג קריאה בתורה בציבור,מוסבר בתלמוד:

וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נה) הוי כל צמא לכו למים כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה

(בבא קמא פ"ב ע"ב)

מהי חלוקת הקריאה?מה אורכו של סבב הקריאה עד לסיום התורה?כל זה אינו מוזכר.

שני מנהגים נוצרו במהלך השנים:

מנהג ארץ ישראל - סבב של 3 שנים(כנראה מדובר ב3.5 שנים) של קריאה בתורה,כפי שמוזכר בתלמוד "לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין" (מגילה כ"ט ע"ב).

מנהג בבל(תקופת הגאונים) - סבב חד שנתי שסיומו נקבע לתאריך כ"ג תשרי.

מדוע קבעו יהודי בבל את סיום קריאת התורה דווקא לתאריך זה?

יהודי הגולה נהגו לחגוג יום טוב שני של גלויות,כלומר בנוסף לחג שמיני עצרת נוסף עוד יום של חג.

מכיוון שחג זה הינו חסר תוכן,הוצמד סיום התורה ליום זה ונהפך ל"שמחת תורה".

בסופו של דבר התפשט מנהג בבל,סבב קריאה חד שנתי,לכל המקומות כולל ארץ ישראל וכך הועמס "שמחת תורה" לתכניו של שמיני עצרת בארץ ישראל.

כיום ניתן לומר ש"שמחת תורה" השתלט לגמרי על "שמיני עצרת" ועיקר תכניו של היום נסובים סביב שמחת התורה.

משיח

המושג משיח עבר הרבה גלגולים ביהדות ומחוצה לה.

ויכוח מר בן 2000 שנה ניטש בין היהדות לנצרות בשאלה האם ישו היה משיח.

ננסה להבין את משמעות המילה.

משיח נגזר מהשורש מ.ש.ח שמשמעותו לסוך בשמן.

המפגש הראשון עם המושג משיח הוא בהקשר של כהן גדול:

וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו תַּקְרִיב, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְרָחַצְתָּ אֹתָם, בַּמָּיִם.
וְלָקַחְתָּ אֶת-הַבְּגָדִים, וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת-אַהֲרֹן אֶת-הַכֻּתֹּנֶת, וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד, וְאֶת-הָאֵפֹד וְאֶת-הַחֹשֶׁן; וְאָפַדְתָּ לוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד.
וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת, עַל-רֹאשׁוֹ; וְנָתַתָּ אֶת-נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, עַל-הַמִּצְנָפֶת.
וְלָקַחְתָּ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְיָצַקְתָּ עַל-רֹאשׁוֹ; וּמָשַׁחְתָּ, אֹתוֹ.
(שמות כ"ט ד'-ז')

חלק מטקס החניכה לכהן הגדול כולל משיחה בשמן.

בעקבות הטקס נקרא הכוהן הגדול - משיח:

אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, לְאַשְׁמַת הָעָם: וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן-בָּקָר תָּמִים, לַיהוָה--לְחַטָּאת.
(ויקרא ד' ג')

לאחר מכן ובעיקר ניפגש עם מושג המשיח בהקשר של מלכי ישראל

הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ
(שופטים ט' ח')

הכתרתו של המלך מתבצעת ע"י משיחת שמן.

מלך ישראל הראשון היה שאול,להלן תיאור הכתרתו ע"י שמואל:

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל-רֹאשׁוֹ--וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיֹּאמֶר--הֲלוֹא כִּי-מְשָׁחֲךָ יְהוָה עַל-נַחֲלָתוֹ, לְנָגִיד.
(שמואל א' י' א')

כשדוד מתייחס לשאול הוא קורא לו משיח:

וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה, אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ יְהוָה--לִשְׁלֹחַ יָדִי, בּוֹ: כִּי-מְשִׁיחַ יְהוָה, הוּא.
(שמואל א' כ"ד ו')

דוד מלך לאחר שאול,להלן תיאור הכתרתו:

וַיָּבֹאוּ כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הַמֶּלֶךְ, חֶבְרוֹנָה, וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן, לִפְנֵי יְהוָה; וַיִּמְשְׁחוּ אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל.
(שמואל ב' ה' ג')

כבר ראינו שתהליך משיחת מלך גורר את התואר - משיח,ואכן כך מתואר דוד לפני מותו:

וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד, הָאַחֲרֹנִים: נְאֻם דָּוִד בֶּן-יִשַׁי, וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל--מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל.
(שמואל ב' כ"ג א')

לפני מותו מצווה דוד על הכתרתו של בנו,שלמה:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם, קְחוּ עִמָּכֶם אֶת-עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם, וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת-שְׁלֹמֹה בְנִי, עַל-הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר-לִי; וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ, אֶל-גִּחוֹן. וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא, לְמֶלֶךְ--עַל-יִשְׂרָאֵל; וּתְקַעְתֶּם, בַּשּׁוֹפָר, וַאֲמַרְתֶּם, יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.
(מלכים א' א' ל"ג-ל"ד)

וכך התבצעה ההכתרה:

וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, מִן-הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח, אֶת-שְׁלֹמֹה; וַיִּתְקְעוּ, בַּשּׁוֹפָר, וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם, יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.
(מלכים א' א' ל"ט)

מלכות בית דוד נתפסת כנקודת השיא של העם היהודי,תור הזהב.

לאחר פלישת האשורים,בבלים,יוונים ורומאים לארץ ישראל,לקיחת השלטון והגליית רובו של עם ישראל נוצרה שאיפה,תקווה לחזור לימיה הגדולים של מלכות בית דוד המכונה משיח.

כך נולד מושג המשיחיות - השאיפה לחזרתו של המשיח,כלומר,מלך מבית דוד.

תהליך התנתקות המושג ממשמעותו המקורית מתרחש בהקשר כורש - מלך פרס שהגשים את שאיפת המשיחיות,לפחות בחלקה וזכה בשל כך לתואר משיח:

כֹּה-אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר-הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד-לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים, אֲפַתֵּחַ--לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ.
(ישעיהו מ"ה א')

אם כן אין עוד צורך בשמן המשחה בכדי להיקרא משיח - פעילות למען חזרת מלכות בית דוד מספיקה.

ניתן לראות זאת בתפיסת רבי עקיבא את בר כוכבא כמשיח:

שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת...
(רמבם הלכות מלכים פרק י"א ג')

כפי שראינו מושג המשיח מחובר היטב למציאות.מדובר בשאיפה לאומית לחזרה לנקודת השיא של האומה.

אם כן כיצד התגלגל המשיח לתחום האסכטולוגיה והאפוקליפסה?