האם גוי הוא כינוי גנאי?

שאל אותי בחור מוסלמי ממוצא פקיסטני מדוע היהודים קוראים לשאינם יהודים בשם הגנאי - גוי?

מילה זו היא דוגמה נפלאה לאבולוציה של השפה העברית.

במקרא מילה זו משמעותה - עם:

וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

(בראשית י"ח,י"ח)

כלומר,זרע אברהם יהיה לעם גדול ועצום ששאר העמים יתברכו ממנו.

כפי שרואים מפסוק זה היא מתייחסת בצורה שווה בין זרע אברהם לשאר העמים.

וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ

(דברי הימים א' י"ז כ"א)

אז מתי התחילו להשתמש במילה זו ככינוי למי שאינו יהודי?

אנו מוצאים עדויות לכך מתקופת המשנה:

"כל השטרות העולות בערכיות של גויים"

(גיטין פרק א' משנה ה')

"אלו דברים של גויים אסורין, ואיסורן איסור הניה--היין, והחומץ של גויים שהיה מתחילתו יין, וחרס אדרייני, ועורות לבובין."

(עבודה זרה פרק ב' משנה ג')

הסבר להתפתחות זאת ניתן למצוא בדברי דוד קמחי בספר שורשים:

ורבותינו הרגילו בלשונם לקרוא לאיש אחד שאינו מישראל גוי, והיה ההרגל הזה אצלם לפי שכל איש שהיו רוצים לזכור שאינו מישראל רק מגוי אחר ולא נתברר אצלם מאיזה גוי הוא אם אדומי או ישמעאלי או משאר האומות, לפיכך היו אומרים גוי – כלומר שהוא מגוי אחר שאינו ישראל

אם כן,מילה זאת אינה גנאי אלא תיאור של האחר.

בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד - שמות החודשים העבריים

אחד השירים העבריים היפים מתעסק בחודשי השנה:

בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד
בחשוון ירד יורה ועל גגי רקד
בכסלו נרקיס הופיע
בטבת ברד
ובשבט חמה הפציעה ליום אחד.
באדר עלה ניחוח מן הפרדסים
בניסן הונפו בכוח כל החרמשים
באייר הכל צמח
בסיוון הבכיר
בתמוז ואב שמחנו אחר קציר
ובבוא אלול אלינו ריח סתיו עלה והתחלנו את שירנו מהתחלה.
(נעמי שמר)

האם שמות אלו אכן עבריים?

חודשים ממוספרים

בתורה אין שמות לחודשים,אלא מיספור.

במבול אנו נתקלים בשיטה זו לראשונה:

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ.

(בראשית ז',י"א)

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל, הָרֵי אֲרָרָט.

(בראשית ח',ד')

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם, מֵעַל הָאָרֶץ; וַיָּסַר נֹחַ, אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא, וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וּבַחֹדֶשׁ, הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, לַחֹדֶשׁ--יָבְשָׁה, הָאָרֶץ.

(בראשית ח',י"ג-י"ד)

רק ביציאת מצרים אנו נתקלים שוב בציון החודש :

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

(שמות י"ב,ב')

לפי רש"י במקום זהו בעצם ציווי אלוהי שכך תהיה שיטת החודשים:

ד"ה החדש הזה לכם: הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חדש ואין מקרא יוצא מידי פשוטו על חדש ניסן אמר לו זה יהיה ראש לסדר מנין החודשים שיהא אייר קרוי שני סיון שלישי.

ימים ממוספרים

שיטת מיספור החודשים דומה לשיטת מיספור הימים.

ראשון,שני,שלישי,רביעי,חמישי,שישי.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה--שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה.

(שמות ט"ז,כ"ב)

שבת הינו היוצא מן הכלל

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.

(שמות כ',ז')

הרמב"ן שם מסביר מדוע:

ובמכילתא: רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש רבי אברהם.

הקשר בין מיספור הימים למיספור החודשים

הרמב"ן קושר בין מיספור הימים למיספור החודשים:

ד"ה "החדש הזה לכם ראש חדשים": ...וטעם "החדש הזה לכם ראש חדשים" שימנו אותו ישראל חודש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים: שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חודש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר; ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר (שמות י"ט א') "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים", ואומר (במדבר י' י"א) "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן", וכן (במדבר כ"ט) "ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם", וכן כולם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנוחתנו ממנו "אחד בשבת" ו"שני בשבת" כאשר אפרש,כך הזכירם ביציאת מצרים במנותינו החודש הראשון והחודש השני והשלישי לגאולתנו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (שמות ל"ד כ"ב) "וחג האסיף – תקופת השנה", וכתיב (שמות כ"ג ט"ז) "וחג האסיף – בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה"; אם כן כנשקרא לחדש ניסן – "ראשון", ולתשרי – "שביעי", פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם (י"ב ב') "ראשון הוא לכם" שאינו ראשון בשנה אבל הוא ראשון לשם, שנקרא לו לזכרון גאולתנו.

א"כ שיטת מיספור החודשים היא שיטה שיש בה בבחינת הכרזה יהודית אמונית.

כיצד אם כן התגלגלו החודשים העבריים לשמותם הנוכחיים?

שינוי שמות החודשים - מערכה ראשונה

בתקופת שלמה המלך קיבלו החודשים שמות.רק לשלושה מהם יש תיעוד בתנ"ך:

תשרי -

וַיִּקָּהֲלוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בְּיֶרַח הָאֵתָנִים, בֶּחָג--הוּא, הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

(מלכים א' פרק ח',ב')

חשון -

וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, כָּלָה הַבַּיִת, לְכָל-דְּבָרָיו וּלְכָל-מִשְׁפָּטָו; וַיִּבְנֵהוּ, שֶׁבַע שָׁנִים.

(מלכים א' פרק ו',ל"ח)

אייר -

וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּבֶן הַבַּיִת, לַיהוָה.

(מלכים א' פרק ו',א')

מה משמעות שמות החודשים?

התלמוד מנסה לתת משמעות לשמות אלו:

ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג ירח שנולדו בו איתני עולם מאי משמע דהאי איתן לישנא דתקיפי הוא כדכתיב (במדבר כד, כא) איתן מושבך ואומר (מיכה ו, ב) שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ

בחדש זיו ההוא דאית ביה זיוא לאילני

(ראש השנה י"א ע"א)

אך גם מלשון התלמוד נראה שזהו יותר ניסיון פרשנות מאשר ידיעה ודאית.

סביר להניח שזו השפעה של תושבי צור,הפיניקיים,שהיו בעלי ברית של דוד ושלמה,מכיוון ששימוש בשמות אלו לא שרד לאחר תקופה זו.

חזרה למקורות - מערכה שניה

בספר ירמיהו אנו עדים לחזרה לשימוש במספרי החודשים:

וַיְהִי, בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה--עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי.

(ירמיהו א',ג')

וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא, בַּשָּׁנָה הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁבִיעִי.

(ירמיהו כ"ח,י"ז)

וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה, בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי, קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי יְהוָה כָּל-הָעָם, בִּירוּשָׁלִָם; וְכָל-הָעָם, הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה--בִּירוּשָׁלִָם.

(ירמיהו ל"ו,ט')

וְהַמֶּלֶךְ, יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף, בַּחֹדֶשׁ, הַתְּשִׁיעִי; וְאֶת-הָאָח, לְפָנָיו מְבֹעָרֶת.

(ירמיהו ל"ו,כ"ב)

בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וְכָל-חֵילוֹ אֶל-יְרוּשָׁלִַם, וַיָּצֻרוּ, עָלֶיהָ.

(ירמיהו ל"ט,א')

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם--הַמִּצְפָּתָה; וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו, בַּמִּצְפָּה.

(ירמיהו מ"א,א')

גם לאחר חורבן בית ראשון,בגלות בבל המשיכו בשיטה זו:

וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, וַאֲנִי בְתוֹךְ-הַגּוֹלָה, עַל-נְהַר-כְּבָר; נִפְתְּחוּ, הַשָּׁמַיִם, וָאֶרְאֶה, מַרְאוֹת אֱלֹהִים.

(יחזקאל א',א')

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי, וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי; וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם, יַד אֲדֹנָי יְהוִה.

(יחזקאל ח',א')

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה; וַיֵּשְׁבוּ, לְפָנָי.

(יחזקאל כ',א')

שינוי שמות החודשים - מערכה שלישית ואחרונה

כמאתיים שנה לאחר מכן אנו מוצאים כבר מערך שמות שונה לגמרי.

ממערך מספרי למערך שמי שמקורו בשפה הבבלית(אכדית).

כסלו-

דִּבְרֵי נְחֶמְיָה, בֶּן-חֲכַלְיָה: וַיְהִי בְחֹדֶשׁ-כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים, וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.

(נחמיה א',א')

טבת -

וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל-בֵּית מַלְכוּתוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, הוּא-חֹדֶשׁ טֵבֵת--בִּשְׁנַת-שֶׁבַע, לְמַלְכוּתוֹ.

(אסתר ב',ט"ז)

שבט -

בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ, הוּא-חֹדֶשׁ שְׁבָט, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, לְדָרְיָוֶשׁ--הָיָה דְבַר-יְהוָה, אֶל-זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָהוּ, בֶּן-עִדּוֹא הַנָּבִיא, לֵאמֹר

(זכריה א',ז')

אדר וניסן -

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר--הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר.

(אסתר ג',ז')

סיון -

וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי-הַמֶּלֶךְ בָּעֵת-הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן

(אסתר ח',ט')

תמוז,אומנם אינו מוזכר כשם חודש אך הוא מוזכר כשם של אל בבלי -

וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-פֶּתַח שַׁעַר בֵּית-יְהוָה, אֲשֶׁר, אֶל-הַצָּפוֹנָה; וְהִנֵּה-שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז.

(יחזקאל ח',י"ד)

אלול -

וַתִּשְׁלַם, הַחוֹמָה, בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, לֶאֱלוּל--לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, יוֹם.

(נחמיה ו',ט"ו)

למעט תשרי,חשון,אייר ואב רוב חודשי השנה מופיעים כבר בתנ"ך בשמם הנוכחי.

האם שינוי זה הוא תוצאה של הטמעה ארוכה של התרבות הבבלית?


שינוי שמות החודשים - לכתחילה?

ראינו שהשיטה המספרית איננה מקרית אלא בעלת ענין אמוני עמוק,כיצד אם כן חל השינוי עד כדי קריאה בשמות בבליים?

האם ניסיון שינוי כזה היה מצליח בימינו?

הרמב"ן מנסה להסביר שכל המהלך הזה הוא מהלך מחושב,לכתחילה:

וכבר הזכירו רבותינו זה הענין ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב ב"ר מח ט) כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו והסבה בזה כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב ( ירמיהו טז יד-טו ) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז עזרא ו טו נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז) ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן כמו הפיל פור הוא הגורל (שם) ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה

דברי הרמב"ן הם השערה,פרשנות שאיננה מבוססת על מסורת או תיעוד היסטורי.

מה שמעלה תמיהה על הסבר זה - כיצד מהלך מהותי אינו מתועד ואין אנו יודעים מתי הוחלט וע"י מי לשנות את השיטה?!

שינוי שמות החודשים - תהליך אבולוציוני

ההסבר הפשוט לשינוי הוא הסתגלות לחיים בגולה הבבלית והטמעה של מרכיבים תרבותיים בבליים לתוך היהדות.

משמיני עצרת לשמחת תורה

חגיגות "שמחת תורה" בכ"ב בתשרי בסיום חג הסוכות,היא הזדמנות מצוינת לבחון כיצד התפתח חג בצורה אבולוציונית .

בתקופת המקרא נחוג בתאריך זה חג "שמיני עצרת":

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה.
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ.
שִׁבְעַת יָמִים, תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ.
(ויקרא כ"ג ל"ג-ל"ו)

וכן:

בַּיּוֹם, הַשְּׁמִינִי--עֲצֶרֶת, תִּהְיֶה לָכֶם: כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ.
וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה--פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד; כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שִׁבְעָה, תְּמִימִם.
מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם, לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם--כַּמִּשְׁפָּט.
וּשְׂעִיר חַטָּאת, אֶחָד; מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד, וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.
(במדבר כ"ט ל"ה-ל"ז)

כלומר בתקופת המקרא התוכן ליום זה הוא הקרבת קרבנות.

עדות על חגיגת "שמיני עצרת" ניתן למצוא בספר נחמיה:

וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, יוֹם בְּיוֹם--מִן-הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן; וַיַּעֲשׂוּ-חָג שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט.
(נחמיה ח' י"ח)

אם כן מהתורה "שמיני עצרת" הינו חג חסר מאפיינים מיוחדים מלבד הקרבת קרבנות.

חג המים

לאחר חורבן הבית והתקנת התפילות,נוסף מימד חדש לחג - הזכרת הגשמים.

בתפילת שמונה עשרה,בברכת גבורות יש הבדל בנוסח בין ימי החורף לימי הקיץ.

אַתָּה גִּיבּוֹר לְעוֹלָם אֲ-דֹנָי, מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה, רַב לְהוֹשִיעַ.(בקיץ, יש אומרים:) מוֹרִיד הַטָּל; (בחורף:) מַשִּׁיב הָרוּח וּמוֹרִיד הַגָּשֶם

מהי נקודת הציון להתחלת החורף?

נחלקו בכך התנאים:

מאימתי מזכירין גבורות גשמים רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג ר' יהושע אומר מיום טוב האחרון

(תענית פרק א' משנה א').

הלכה נפסקה כר' יהושע שהזכרת גבורות הגשמים מתחילה בחג אחרון,שמיני עצרת.

תכנים נוספים כתפילת הגשם נוספו ליום זה והפיכתו כיום תחילת החורף היהודי.

שמחת תורה

מקורו של מנהג קריאה בתורה בציבור,מוסבר בתלמוד:

וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נה) הוי כל צמא לכו למים כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה

(בבא קמא פ"ב ע"ב)

מהי חלוקת הקריאה?מה אורכו של סבב הקריאה עד לסיום התורה?כל זה אינו מוזכר.

שני מנהגים נוצרו במהלך השנים:

מנהג ארץ ישראל - סבב של 3 שנים(כנראה מדובר ב3.5 שנים) של קריאה בתורה,כפי שמוזכר בתלמוד "לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין" (מגילה כ"ט ע"ב).

מנהג בבל(תקופת הגאונים) - סבב חד שנתי שסיומו נקבע לתאריך כ"ג תשרי.

מדוע קבעו יהודי בבל את סיום קריאת התורה דווקא לתאריך זה?

יהודי הגולה נהגו לחגוג יום טוב שני של גלויות,כלומר בנוסף לחג שמיני עצרת נוסף עוד יום של חג.

מכיוון שחג זה הינו חסר תוכן,הוצמד סיום התורה ליום זה ונהפך ל"שמחת תורה".

בסופו של דבר התפשט מנהג בבל,סבב קריאה חד שנתי,לכל המקומות כולל ארץ ישראל וכך הועמס "שמחת תורה" לתכניו של שמיני עצרת בארץ ישראל.

כיום ניתן לומר ש"שמחת תורה" השתלט לגמרי על "שמיני עצרת" ועיקר תכניו של היום נסובים סביב שמחת התורה.

משיח

המושג משיח עבר הרבה גלגולים ביהדות ומחוצה לה.

ויכוח מר בן 2000 שנה ניטש בין היהדות לנצרות בשאלה האם ישו היה משיח.

ננסה להבין את משמעות המילה.

משיח נגזר מהשורש מ.ש.ח שמשמעותו לסוך בשמן.

המפגש הראשון עם המושג משיח הוא בהקשר של כהן גדול:

וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו תַּקְרִיב, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְרָחַצְתָּ אֹתָם, בַּמָּיִם.
וְלָקַחְתָּ אֶת-הַבְּגָדִים, וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת-אַהֲרֹן אֶת-הַכֻּתֹּנֶת, וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד, וְאֶת-הָאֵפֹד וְאֶת-הַחֹשֶׁן; וְאָפַדְתָּ לוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד.
וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת, עַל-רֹאשׁוֹ; וְנָתַתָּ אֶת-נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, עַל-הַמִּצְנָפֶת.
וְלָקַחְתָּ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְיָצַקְתָּ עַל-רֹאשׁוֹ; וּמָשַׁחְתָּ, אֹתוֹ.
(שמות כ"ט ד'-ז')

חלק מטקס החניכה לכהן הגדול כולל משיחה בשמן.

בעקבות הטקס נקרא הכוהן הגדול - משיח:

אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, לְאַשְׁמַת הָעָם: וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן-בָּקָר תָּמִים, לַיהוָה--לְחַטָּאת.
(ויקרא ד' ג')

לאחר מכן ובעיקר ניפגש עם מושג המשיח בהקשר של מלכי ישראל

הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ
(שופטים ט' ח')

הכתרתו של המלך מתבצעת ע"י משיחת שמן.

מלך ישראל הראשון היה שאול,להלן תיאור הכתרתו ע"י שמואל:

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל-רֹאשׁוֹ--וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיֹּאמֶר--הֲלוֹא כִּי-מְשָׁחֲךָ יְהוָה עַל-נַחֲלָתוֹ, לְנָגִיד.
(שמואל א' י' א')

כשדוד מתייחס לשאול הוא קורא לו משיח:

וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה, אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ יְהוָה--לִשְׁלֹחַ יָדִי, בּוֹ: כִּי-מְשִׁיחַ יְהוָה, הוּא.
(שמואל א' כ"ד ו')

דוד מלך לאחר שאול,להלן תיאור הכתרתו:

וַיָּבֹאוּ כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הַמֶּלֶךְ, חֶבְרוֹנָה, וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן, לִפְנֵי יְהוָה; וַיִּמְשְׁחוּ אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל.
(שמואל ב' ה' ג')

כבר ראינו שתהליך משיחת מלך גורר את התואר - משיח,ואכן כך מתואר דוד לפני מותו:

וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד, הָאַחֲרֹנִים: נְאֻם דָּוִד בֶּן-יִשַׁי, וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל--מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל.
(שמואל ב' כ"ג א')

לפני מותו מצווה דוד על הכתרתו של בנו,שלמה:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם, קְחוּ עִמָּכֶם אֶת-עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם, וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת-שְׁלֹמֹה בְנִי, עַל-הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר-לִי; וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ, אֶל-גִּחוֹן. וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא, לְמֶלֶךְ--עַל-יִשְׂרָאֵל; וּתְקַעְתֶּם, בַּשּׁוֹפָר, וַאֲמַרְתֶּם, יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.
(מלכים א' א' ל"ג-ל"ד)

וכך התבצעה ההכתרה:

וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, מִן-הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח, אֶת-שְׁלֹמֹה; וַיִּתְקְעוּ, בַּשּׁוֹפָר, וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם, יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.
(מלכים א' א' ל"ט)

מלכות בית דוד נתפסת כנקודת השיא של העם היהודי,תור הזהב.

לאחר פלישת האשורים,בבלים,יוונים ורומאים לארץ ישראל,לקיחת השלטון והגליית רובו של עם ישראל נוצרה שאיפה,תקווה לחזור לימיה הגדולים של מלכות בית דוד המכונה משיח.

כך נולד מושג המשיחיות - השאיפה לחזרתו של המשיח,כלומר,מלך מבית דוד.

תהליך התנתקות המושג ממשמעותו המקורית מתרחש בהקשר כורש - מלך פרס שהגשים את שאיפת המשיחיות,לפחות בחלקה וזכה בשל כך לתואר משיח:

כֹּה-אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר-הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד-לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים, אֲפַתֵּחַ--לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ.
(ישעיהו מ"ה א')

אם כן אין עוד צורך בשמן המשחה בכדי להיקרא משיח - פעילות למען חזרת מלכות בית דוד מספיקה.

ניתן לראות זאת בתפיסת רבי עקיבא את בר כוכבא כמשיח:

שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת...
(רמבם הלכות מלכים פרק י"א ג')

כפי שראינו מושג המשיח מחובר היטב למציאות.מדובר בשאיפה לאומית לחזרה לנקודת השיא של האומה.

אם כן כיצד התגלגל המשיח לתחום האסכטולוגיה והאפוקליפסה?